<h1>אהל מועד שער איסור והיתר דרך ז'</h1>
<h2>דף ו:</h2>
מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי איהו שקיל אבל אם יכול ליטלו אין כאן משום ולפני עור ועוד נדבר בדין זה בנתיב ט' בס"ד.
<h2>דף כט:</h2>
אלו דברים של גוים אסור ואיסורו איסור הנאה היין והחומץ שלהם שהיה מתחילתו יין וחרס הדרייני ועורות לבובין ובע"ה פי' דבר זה אבאר בנ"א מדרך שאחר זה.
<h2>דף ל.</h2>
מים של גוים יש להתרחק משתיתן לפי שאינן נזהרין מגילו[י].
<h2>דף לא.</h2>
כל מאכל ומשקה שאיסורו מה"ת אין מפקידין אותו ביד גוי ולא ביד ישראל החשוד להחליף אלא בשני חותמות או במפתח וחותם ואע"ג דאם זייף מפתח לא מינכר במקום שיש חותם עמו די בשני חותמות ודברים שאינן אלא מדרבנן אין מפקידין אצלו אלא בחותם א' ואין מפתח חשוב בזה כחותם וכלל הוי דלא בעי שני חותמות אלא אמילתא דאוריתא דאיסורו מגופו. אמרו בשם ר"י דשתי אותיות עולות כשני חותמות ואות א' הויא כחותם א' גבינה חתומה שהניחה ישראל ביד גוי אין חוששין שמא הטיח אותה בשומן שאין לחוש שיפסיד את שלו כדי להעביר ואפי' הוא שלו עכשיו שעונשין על זה מפני שאוכלים אותם בימי תעניתם אין חוששין בה וכן בכל דבר שאין דרכם בכך אין חוששין כדרך שאמרו בכבשין. [ל"ח ע"ב] גבינה וחלב ופת די להם בחותם א' דלא טרח ומזייף דברים הצריכים שני חותמות אם יפקידם בחותם א' חוששין שמא זייף אע"פ שמתיר הסימן ואם בב' חותמות אע"פ שיכול לזייף חזקה הוא שאינו טורח כ"כ לזייף. השולח לחבירו דברים הצריכין חותם כשר הדבר וטוב להודיע לו בכתב החותם או החותמות שעשה באותו דבר וגם יודיע לגוי המוליכו שהוא מודיע לחבירו האיך חתמו שע"י כך מותרת משום דמירתת הגוי ואינו מזייף והוא ייעין אם נמצא כמו שהודיעו מוטב ואם לאו חוששין שמא זייף ובחותם אותיות הואיל וידוע הוא שאין סימן זה יוצא אלא מתח"י ישראל א"צ להודיעו אא"כ הוא מקום שיש לחוש למומרים, הדפוסין אע"פ שיש בהם הרבה אותיות אינן חשובין אלא כחותם א', השולח לחבירו ביד נכרי דבר מאכל בשכונת ישראל אם הוא מעביר ברבים אין חוששין שמא החליף דלא גרע מנכנס ויוצא דמתירא מעוברי דרכים שמא יראהו נוגעו ויגידו אליו וזה הדין כבר נתבאר בנ"ו מדרך ג' של זה השער וגם בנ"ז מדרך יו"ד יתבאר יותר בע"ה, כת' הראב"ד דכל שני קשרים משונים חותם בתוך חותם הוי ובלבד שיכיר קשורו שלא נשתנה ודוקא במפקיד יינו אצל גוי וחוזר ורואה קשרו שמי שיעשה הקשר בקי בו בטביעות עינו אבל השולח יינו אצל חבירו ע"י גוי אין סימני הקשרים מועילים אלא סימן הכתיבה ע"ג הטיט בפי החבית וסימן זה אינו יוצא מתח"י גוי וכזה איתא בברייתא [ל"א ע"ב] דקאמר אם הכיר את חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור ע"כ. והיכא דאיכא חותם א' דאמ' דלא חיישי' לחלופה היינו אם רואה שיש בו סימן וי"א דאפי' בחותם אחד בלא כתיבה אם המשלח יודיע בכתבו לפי שנשתלח היאך חותמו ודי בכך והא דאמרינן שאם הכיר חותמו וסתם חותמו פי' שיכיר שהוא כעין חותמו ולא שיכירו בטביעות עינא ור"י אומ' דלא בעינן שיחזור על חותמו אלא אם חזר עליו ולא הכירו אסור אבל אם לא חזר כלל אלא כשהישראל השני מצאוהו חתום מותר.
<h2>דף לה.</h2>
גבינות של גוים נאסרו משום חשש חלב טמא ואע"פ שחלב טמא אינו מתגבן [חיישינן שמא ישאר מעט] בתוך הגומות ואין לומר שיבטל במיעוטו שהרי אינו מעורב ועוד נאסרו גבינות של גוים מפני שהן מחליקין פניה בשומן חזיר ומפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה וכת' הרז"ה דאע"פ שאין בעור הקיבה בנותן טעם האי גבינה הויא נתבשל שהוא לגמרי של גוים דלא אזלינן בתר שיעורא אלא בתבשיל שלנו שנפל שם איסור של גוים של ענין אכילה אפי' בתערובת משהו אוסרים והרמ' אומ' שהואיל דדבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור אבל אי העמיד בעור קיבת שחוטה אין בהם אלא איסור בב"ח ששיעורו בנ"ט, החמאה של גוים אסורה והרמ' מתירה לאחר בישול ואהר"א השיג ע"ז ואמר אע"פ שאם היה בו חלב טמא הלך אחר הרוב והאיסור נתמעט ונתבטל מכוער הדבר מאד שנקנה מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב ע"כ וכן עיקר.
קדירה שמעמיד בה הגוי חלב אסור לישראל להעמיד בה לכתחילה אפי' אינה בת יומא לפי שדרך הוא לחמם הקדירה שמעמידין בה החלב ואם אין ידוע אם הקדירה בת יומא מותר בדיעבד דסתם כליהם אינן ב"י וכדי להתרחק מן האיסור טוב ליזהר שלא לגבן בקערות שלהן מחמת המלח שמשימין ע"ג גבינה אע"פ שאין בה מלח כ"כ שלא תאכל מחמת מליחה ואע"פ שאפשר שאין המלח מפליט כלי, עכשיו שנהגו רוב הגוים להעמיד החלב בפרח העשבים יש לחוש נמי בגבינות לחלב טמא דאיכא דקאי בתוך הגומות שבגבינה ועוד שאפ' שמחליקין פניה בשומן חזיר ועוד שכל דבר שנאסר במנין אין ב"ד יכול לבטלו אא"כ גדולים מן הראשונים בחכמה ובמנין.
<h2>דף לה:</h2>
ואלו דברים שאסורין ואין איסורן איסו' הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת שלהם והשלקות אע"פ שבשלן בקדירה חדשה והכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגים והחילק וקורט של חלתית מפני שמחתכין אותה בסכין שלהם ומלח סלקינתית.
פת של גוים בעלי בתים וכו' גוי שקנה פת מישר' או מפלטר מותר וישראל או פלטר שקנו מגוי אסור כללו של דבר הכל הולך אחר האפייה וכל שנאפה בהתר מותר וכ"כ הרשב"א ונר' לע"ד ראיה לזה מדשרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל אותן חיטים שנפל עליהם אסור ואם אחר מוכר אחרון אנו הולכין עדיין היינו צריכין לחוש שמא יקח ממנו פלטר וימכרנו לו לישר' שבימי רבא כבר הותר פלטר הילכך בתר אפייה אזלינן וניכר הוא פת פלטר בין פת בעלי בתים.
ניבליש של פלטר גוי יש אוסר וי"א דמותרות דפת מעליא הם כיון שאם קובע עליהן סעודה צריך לברך המוציא ועוד מטעם שהם נאפות ביבש.
פת שאדון הפורני לוקח משכירותו נר' לע"ד שמותר ליקח ממנו דלמכירה קאי והוי כפת של פלטר ואע"פ שבתחילה של בעלי בתים הוה י"ל שבגמר שליש בישולו דחזו כמאכל בן דרוסאי זכה בשכירותו ואע"פ שעדין אין חלקו ידוע בדרבנן אמרי' הוברר הדבר למפרע דהאי פיתא דיליה הוא דיש ברירה בדרבנן אבל מפת כומרים אסור ליקח גם כי אין להם בנים ולא בנות דאכתי איכא למימר משום עבדים ושפחות שלהם משום גזירת חתנות, פת של גוים בעלי בתים אסור בכל מקום משום חתנות כת' ר"א כותח של גוים (אסור) [מותר] ואין חוששין לפת שיש בו דלא אסרו פת אלא משום חתנות ע"כ פת של פלטר גוי מותר במקו' שאין פת של פלטר ישראל יפה ממנו וכת' רמב"ן דאין בפת משום גיעולי גוים וכן מצאו בתשו' לרש"י והרבה ראיות יש בזה ויש מתירין בשבת אם אין לו פת משום עונג שבת פת של בעה"ב והכל מודים דאין אוסרין תערובתו אם נתערב במרקחת או בדבר שאין בו משום חתנות.
<h2>דף לו:</h2>
ולענין פיתן ובש"ג יש לשאול מפני מה נאסרו משום בנותיהן דתיפוק ליה משום גיעולי גוים י"ל דליכא בפיתן ובבישולן משום גיעולי גוים אפי' לש ובשל הגוי בכלים ישנים משום דסתם כליהן של גוים בכל המשתמשין בו אחר הדחה הרי הן בחזקת שאינן בני יומן והוי נטל"פ ומותר בדיעבד וכן פי' ר"ת ודין הוא דהא ספק הוא אם בשלו בו ביום ואם בשלו שמא היה דבר פוגם בתערובת זה ואפי' הוי בעין וכל ס"ס אפי' בדאוריתא מותר.
<h2>דף לז:</h2>
לר"מ קליות של אגוזים מותרין שלא גזרו עליהם לפי שאין אדם מזמן חבירו על הקליות ואין באלו משום גיעולי גוים אבל פולים ועדשים וכיוצא בהן ששלקן גוי אפי' במקום שאין עולין על שו"מ משום פרפרת אסור משום גיעולי גוים ונר' שדעתו שסתם כליהן אינן בנ"י והוי האיסור הבלוע בכלי פגום אפ"ה אין אומרים כן בגיעול שעל דופני הכלי וזה יתבאר בנ"ג מדרך ח'.
<h2>דף לח.</h2>
כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בש"ג אפי' דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו דבר חשוב שהוא עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת כאורז ודייסא שאין דרך ללפת בהם פת אין בו משום בש"ג וזה מלשון הר"מ לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי כדג בשר וביצה וירקות בד"א בדבר שעולה על שולחן מלכים לאכול בו הפת, דגים קטנים מלוחים אפי' מלחן גוי ואחר בשלן גוי אינן אסורין הואיל ולפעמים נאכלין ע"י מלח אפי' בלא בישול וכ' הרמ' דמליחת דגים קטנים ביד גוי הוי כבישולו וחולקים עליו ר"א ורמב"ן שלא אסרו אלא תולדת האור [ע"ב] ביצה שצלאה גוי ודגים גדולים אע"פ שמלוחין אם טמאין אסורים [ע"א] ובש"ג לא אסרוהו אלא כשמתכוין לבשל נתכוון לבשל ד"א ויש עמה דבר שאינו מתכוין לה אסור ונר' דעת הגאו' ר"י שכל שנודע הגוי שיש שם דבר אחר של ישראל הצריך בישול אע"פ שלא נתכוון לבשל את של עצמו חוששין שמא כיון לבשל של ישראל ולרש"י שפי' הטעם דלשדורי מנא קמכון שאין בכלים משום בישול, צ"ע לפירושו כל שנתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי וזהו שליש בישולו אין בו משום בש"ג הניח ישראל קדרה באש בענין שתוכל לבא שם לידי בשול גם כי אינה ע"ג האש והפך הגוי התבשיל וסמכו לאש או הניח הגוי והפך ישראל כל שלא הגיע ביד גוי כמאכל בן דרוסאי מותר ויש מתירין אפי' הגיע ביד גוי למאכל בן דרוסאי כל שגמר בשולן ביד ישראל דכל שמסייע בו ישראל בין בתחי' בין בסוף מותר ואינו כן דעת ר"א ולא דעת רשב"א אלא כל שהגיע ביד גוי כמאכל בן דרוסאי אסור וראוי לאסור כל שהגיע ביד גוי למב"ד שופתת אשה קדירה ובאה גויה ומגיסה עד שתבא מן השוק ואין חוששין שמא סלקה הקדירה מעל האש והחזירה דספק דבריהם להקל ועוד שאין הנאה לגוי בסילוק הקדירה עד שנחוש שסלקה והחזירה [ע"ב] גויה ששופתת קדירה אם קודם שיגיע לשליש בישולו באה ישראלית ונערה הקדירה בכף ידיה ומחמיר הראב"ד לו' שאם אינה מסומנת והניחה חוששת לתערובת האיסור וא"ת דלא מחזיקינן איסורא ליכא למימר הכי אלא בדיעבד ולפי רשב"א קאמרי דאפי' לכתחי' שרי ואין חוששין שמא נתזה צנור ולא משום נבלה ומשום תערובת ליכא בקדירה אלא בצלי א"נ מטעמיה דר"ת דאמ' בפסח שני [ע"ו ע"ב] ולא חיישינן לריחא אלא כשצלאו בתנור צר. שמן של גוים מותר ואין חוששין לתערובת דמסרא סרי ולא משום בישול דנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי גוים דמסתמא בכלי שאינן ב"י וגם אחר הדחה בישלוהו והאיסור הבלוע אם נפלט בשמן או אפי' בשאר דברים נ"ט לפגם הוא ומותר. תמרים אם מרים הרבה עד שאינן נאכלין אלא ע"י האור אסורין שאף הן עולין על שו"מ אחר בישולן. לרשב"א כל אותן גזירות שבפ' אין מעמידין קבועות הם ואע"פ שבטל הטעם גזירה לא בטלה זולתי המורייס שיש לו התר היכא שהיין ביוקר ובמאי דאתמר אתמר בכל השאר דלא אתמר לא אתמר. כל שנאסר מחמת בש"ג פליטתו אוסרת תערובתה שכל שאסרו כענין של תורה אסרו ולפי' תבשיל כל דבר מותר אם נתבשל ע"י גוי הכלי אסור ולא אפ' לבטלו לכתחילה שכל הקדירה משערין מיהו אפי' הכלי של חרס סגי ליה בהגעלה [ג'] פעמים שכן אמרו בירושלמי [תרומות פי"א ה"ד] גבי תרומת חו"ל שהיא מד"ס וכן הדין בכל איסור שאין לו עיקר מה"ת והרא"ה מקל בכלי האסור משום בש"ג ואומ' שלאחר הדחה מותר הוא הכלי וזה יתבאר יותר בסוף נ"ט מדרך א' משער השבת וכן גוי שבישל בשבת לחולה יתבאר בנ"י מדרך יו"ד.
לבה"ת אותן פנאדיש של דג או של בשר שאפה גוי כשם שהדג אסור משום בש"ג כך העיסה ואע"פ דפת התירו וגם השמנונית הבלוע בעיסה אינו בעין מ"מ קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן.
<h2>דף לח:</h2>
ומיהו דבש (ושומן) [ושמן] שלהם אע"פ שמחמיץ אותם בכלי חם מפני שמחזיקין אותם שאינן בני יומן וזהו שעמדה מעל"ע נטל"ף הוי ומותרין לקנות מהם אפי' לכתחילה משום דהואיל וכבר נתחממו בהם הרי זה בדיעבד ואע"פ שראוי לאסור לקנות מהן דבר שנתערב בו איסור ואפי' משהו כמו שנתבאר מ"מ באיסור פגום שנתערב בהיתיר אין לחוש ומותר לקנות מהם כל היכא דליכא למיחש לתערובת איסור.
המורייס אין בו טעם יין ואפ"ה אסרוהו באכילה כיון שמעט יין הנתן מכשירו (מכשירו) וממתקו שמעביר הזוהמא ממנו, כיון שאין היין ניכר בו לא אסרוהו בהנאה וגם דמי המורייס אין מתרבין מחמת היין שאין היין גורם אלא להעביר הזוהמא וכ"כ הרב רבי יונה ולא נאסר אלא במקום דאיכא חשש תערובת וע"כ כת' ר"מ המורייס במקום שדרכן לתת לתוכן יין אסור ואם היה יין ביוקר מותר וע"כ נהגו לקנות מוריס בכל מקום לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכן יין כלל, פת שלש מלאכות יש בה ראשונה הסיק גוי ואפה ישראל, שניה הסיק ישראל התנור ואפה ושלישית הסיק גוי ואפה גוי וישראל מחתה בגחלים ובכל א' מאלו המלאכות הפת שלנו מותרת משום דמלאכת ישראל עושה בהם רושם, חתוי אין צריך כונה [ע"א] ודוקא בפת סגי היסק התנור אבל בבישול לא ויש מדמין בשול לאפייה והאחרונים חולקין בזה [ע"ב] ועכשיו נהגו להקל בפת של ישראל הנאפית בפורני ומשליכין בבוקר בקעת להכשירו וכל שהשביח הפת לאחר הטלת קיסם אוכלין אותו ונותנין טעם להתר זה משום שדבר זה אינו אלא לרחק דעתינו מהם ובהכר בעלמא דיו כ"כ ר"מ ומגדולי האחרונים נמי ועוד אמרו דלא גרע מפת פלטר דכיון שהאופה שכיר הוא בבית מיוחד לא חשיב בש"ג למיסריה דלא שייך בהו חתנות כלל וזהו שהורו רמב"ן והרב רבי יונה בד"א שלא אסרו בבש"ג מה שבשלו עבדים ושפחות הקנוים לנו קנין הגוף מפני שאין לאלו קירוב הדעת ומלאכתן הוא דקא עבדי ומיהו מחמירין הם לענין הטלת קיסם לתנור אלא א' מן השלש מלאכות הנזכרות צריך ומיהו אם הביא ישראל גחלים שמדליקין מן האש מותר דהו"ל כשוגר ישראל ע"כ וכבר נהגו לאסור אפי' אפיית פת של ישראל ע"י הגוי האופה אע"פ שהוא עושה בשכר אא"כ סייע ישראל בא' מן הדרכים שזכרנו ומיהו בבשר או דגים צריך ליזהר שיניחנו ישראל בתנור או יעשה שאר מלאכות המתירות כמו שנתבאר בנ"ט.
<h2>דף לט.</h2>
כל מאכל ומשקה שאיסורו מה"ת אין מפקידין אותו ביד גוי ולא ביד ישראל החשוד להחליף אלא בשני חותמות או במפתח וחותם ואע"ג דאם זייף מפתח לא מינכר במקום שיש חותם עמו די בשני חותמות ודברים שאינן אלא מדרבנן אין מפקידין אצלו אלא בחותם א' ואין מפתח חשוב בזה כחותם וכלל הוי דלא בעי שני חותמות אלא אמילתא דאוריתא דאיסורו מגופו. אמרו בשם ר"י דשתי אותיות עולות כשני חותמות ואות א' הויא כחותם א' גבינה חתומה שהניחה ישראל ביד גוי אין חוששין שמא הטיח אותה בשומן שאין לחוש שיפסיד את שלו כדי להעביר ואפי' הוא שלו עכשיו שעונשין על זה מפני שאוכלים אותם בימי תעניתם אין חוששין בה וכן בכל דבר שאין דרכם בכך אין חוששין כדרך שאמרו בכבשין. [ל"ח ע"ב] גבינה וחלב ופת די להם בחותם א' דלא טרח ומזייף דברים הצריכים שני חותמות אם יפקידם בחותם א' חוששין שמא זייף אע"פ שמתיר הסימן ואם בב' חותמות אע"פ שיכול לזייף חזקה הוא שאינו טורח כ"כ לזייף. השולח לחבירו דברים הצריכין חותם כשר הדבר וטוב להודיע לו בכתב החותם או החותמות שעשה באותו דבר וגם יודיע לגוי המוליכו שהוא מודיע לחבירו האיך חתמו שע"י כך מותרת משום דמירתת הגוי ואינו מזייף והוא ייעין אם נמצא כמו שהודיעו מוטב ואם לאו חוששין שמא זייף ובחותם אותיות הואיל וידוע הוא שאין סימן זה יוצא אלא מתח"י ישראל א"צ להודיעו אא"כ הוא מקום שיש לחוש למומרים, הדפוסין אע"פ שיש בהם הרבה אותיות אינן חשובין אלא כחותם א', השולח לחבירו ביד נכרי דבר מאכל בשכונת ישראל אם הוא מעביר ברבים אין חוששין שמא החליף דלא גרע מנכנס ויוצא דמתירא מעוברי דרכים שמא יראהו נוגעו ויגידו אליו וזה הדין כבר נתבאר בנ"ו מדרך ג' של זה השער וגם בנ"ז מדרך יו"ד יתבאר יותר בע"ה, כת' הראב"ד דכל שני קשרים משונים חותם בתוך חותם הוי ובלבד שיכיר קשורו שלא נשתנה ודוקא במפקיד יינו אצל גוי וחוזר ורואה קשרו שמי שיעשה הקשר בקי בו בטביעות עינו אבל השולח יינו אצל חבירו ע"י גוי אין סימני הקשרים מועילים אלא סימן הכתיבה ע"ג הטיט בפי החבית וסימן זה אינו יוצא מתח"י גוי וכזה איתא בברייתא [ל"א ע"ב] דקאמר אם הכיר את חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור ע"כ. והיכא דאיכא חותם א' דאמ' דלא חיישי' לחלופה היינו אם רואה שיש בו סימן וי"א דאפי' בחותם אחד בלא כתיבה אם המשלח יודיע בכתבו לפי שנשתלח היאך חותמו ודי בכך והא דאמרינן שאם הכיר חותמו וסתם חותמו פי' שיכיר שהוא כעין חותמו ולא שיכירו בטביעות עינא ור"י אומ' דלא בעינן שיחזור על חותמו אלא אם חזר עליו ולא הכירו אסור אבל אם לא חזר כלל אלא כשהישראל השני מצאוהו חתום מותר.
חבי"ת אסור בחותם א' אלא צריך שני חותמות או מפתח וחותם פי' חבי"ת חתיכת דג ובשר ויין ותכלת כת' ר"מ יין ובשר וגבינה וחתיכת דג אין נקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות זה מתארח אצל בעה"ב בכל מקום ובכל זמן מותר ואין צריך לשאול לו אע"פ דאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד ואם הוא מוחזק שאינו מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו ואם נתארח אצלו אסור באותן דברים עד יעיד אדם כשר על אותן דברים וי"א שלא אסרו ימ"ה מ"מ אלא בסוריא שהיו חשודין עליהם אבל שאר מקומות חו"ל בחזקת כשרים הם עד שיחשדו ור"א אומר שלא אסרו אלא דברים אלו מפני שלא היו נזהרין בשמירתן יפה.
<h2>דף לט:</h2>
חלק הר"מ בין א"י לחו"ל בלקיחה מן המומחה בהרבה דברים וכן עשה בלקיחת גבינה וחתיכת דג ויין ולמד זה מההיא דאין לוקחין בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח"ל נמי וכל שכן הוא. ישראל החשוד על הגבינות של גוים אסור ליקח ממנו גבינה או חלב, גדולה מזו אמרו דאפי' מכל שאינו מוחזק בכשרות לאותו דבר אין לוקחין ממנו מפני שרבים הם שאינן נזהרין בכך אמר לו מפלוני גוי לקחתים מותר מפני שהוא ירא לשקר שמא יודע הדבר אם אמת אם לאו.
ואינו חשוד להחליף אא"כ חשוד הוא לגזול בנ"ג מדרך ב' של שער השחיטה דברנו בדין זה אע"פ שמי שאינו חשוד על הגזל אינו חשוד להחליף מ"מ חשוד הוא שמחליף מפני הטורח והילכך מי שאינו נזהר מלתפור בחוט פשתן חוששין לו אפי' נתן קנבוס שהטרח גדול לתפור בקנבוס יותר מבפשתים ולמי שיראים ממנו לא ימסור לבשל כגון חמותו ופונדקית שמא יקדיח התבשיל ויחליפו לו.
החשוד למכור אבל אינו אוכלה מותר למי שנתארח אצלו לאכול משלו ולהפקיד אצל מי שחשוד על הגבינה מותר והחשוד בעבירות שאין רוב עמי הארץ משודין אין זה כי אם מדרך המרד ואין מפקידין אצלו אלא בחותם א' אם הוא דבר שאינו אלא מדרבנן ובשל תורה צריך שני חותמות.
חלב שחלבו גוי לעצמו חוששין שמא חלב טמא נתערב בה לפי' צריך ישראל לראות הכלי שחולב בו תחילה וישב שם מתחילה וע"ס כל שאין בעדר הבהמה טמאה נכנס ויוצא מותר, היה בעדרו דבר טמא יושב ישראל בראש העדר שהואיל ואם יעמוד יראה הגוי מתירא הוא מלחלוב הטמאה שמא יעמוד ישראל ויראהו.
<h2>דף סה:</h2>
פת של גוים בעלי בתים וכו' גוי שקנה פת מישר' או מפלטר מותר וישראל או פלטר שקנו מגוי אסור כללו של דבר הכל הולך אחר האפייה וכל שנאפה בהתר מותר וכ"כ הרשב"א ונר' לע"ד ראיה לזה מדשרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל אותן חיטים שנפל עליהם אסור ואם אחר מוכר אחרון אנו הולכין עדיין היינו צריכין לחוש שמא יקח ממנו פלטר וימכרנו לו לישר' שבימי רבא כבר הותר פלטר הילכך בתר אפייה אזלינן וניכר הוא פת פלטר בין פת בעלי בתים.
<h2>דף עו.</h2>
וגם רשב"א קורא הנב"ליר כלי שמלאכתו להתר בתשו' שאלה וזה יתבאר עוד בנ"ז מדרך ט' בס"ד.
